עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
גוונים של שחור ולבן

יהונתן מאיר שורק

היסטוריה, חינוך, גישור.
נושאים
החזון שלי:
•  לגשר בין התרבויות
•  להכיר את האחר והשונה
•  להנגיש את ההגות החרדית
•  הכלה וגמישות תרבותית
•  שיתוף הלך הרוח החרדי
תורה לשמה
13/05/2018 15:42
גוונים של שחור ולבן
חינוך, השקפה

אתם החרדים, אמר לי בחור אחד נחמד רוצים ללמוד בישיבות, סבבה לגמרי.לא רוצים לימודי ליב"ה, זורם עם זה. לפחות את הלימודים עצמם תעשו במתכונתאקדמית, סמיכה לרבנות, מבחנים מוכרים על ידי המל"ג, כדי שתהיה בקרה על בוגריהחינוך החרדי שלא יבזבזו את הזמן בישיבות ולא יעשו כלום.

טיעון נכון ולגיטימי מאין כמוהו.

קוראים יקרים: בדיוק כמו שהישיבות הוקמו כקונטרה למוסדות ההשכלההגבוהה המערביים. כך הונחלה ללומדי הישיבות התפיסה שלימוד התורה הוא אינו תועלתניכדי להגיע אל המטרה, כמו לימודים אקדמים, אלא הם הם המטרה עצמה[1].זאת התפיסה העליונה, ואכן עשרות אלפי בני ישיבות ואברכים, לומדים תורה במשך שנים, בוותרםעל חיי נוחות, מי יותר ומי פחות. הישיבות נועדו כדי להכשיר את הלבבות, לחנך אתהתלמידים פשוט ללמוד לשם ללמוד, בלי תועלת וללא מטרה הנראית לעין.

ישנן אבחנות רבות בין הישיבות השונות. נקודות המחלוקת הן באופן המגבשבצורה טובה יותר, את בחור הישיבה לעולם ולחיים. צפו בפירות הויכוח הפנים מגזרי האםלאפשר חופשיות כדי לתת יכולת לתלמידים ללמוד מבחירה חופשית, או שמה לאזוק למקום,ולאלף אותם ללמוד[2].

קביעת מטרות על ידי הכוונה לתואר או הסמכה, לא מחנכת ללמוד מבחירהולכן סיום הלימודים נחגג ב"graduation ceremony" הכוללהשלכת הכובע, ופורקן מעול הלימודים. ההכוונה ללימוד, כל יום, כל היום, היא החינוךהחרדי למצוינות, קביעת יעדים היא הרס החינוך, לכן חינוך זה מהווה מענה ותחליףליסודות החינוך המודרני.

ַ"רבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָהלִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּלהָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם,אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹתמְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם,מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵיזְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר(משלי ח יד): "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה",וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּרדִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּרוּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהֹוֶה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵלעַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים[3]"

 

חג מתן תורה שמח.



[1] רביצדוק אומר: אל תעשם (אתדברי התורהעטרה להתגדלבהם, ולא קרדום לחפור בהם, וכך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא חלף (מי שישתמש בכתרשל תורה - ימות ויחלוף מן העולם),האלמדת, כל הנהנה מדברי תורה - נוטל חייו מן העולם מסכת אבות פרק ד', משנה ה 

 

[2]

 

[3] מסכת אבות, פרק ו', משנהא'

0 תגובות
יום ירושלים שמח
13/05/2018 10:27
גוונים של שחור ולבן
השקפה, זכרונות
יעקב בר-אור מספר על התפילה בכותל

בדקות הראשונות של סרט זה: סבא שלי ז"ל, איש ספר וחינוך, מאנשי ירושלים העתיקה. מספר על החוויה שלו ותחושותיו, בעת שחרור ירושלים והכותל המערבי בפרט.

ובמילים אלו הוא נתן לי את ההבנה ניצחון יהודי מהו. ניצחון של רוח ותפילה, על פני כוח ומלחמה. 
וכדי להעצים את ניצחון הרוח אציין, כי ריאיון זה נערך במקרה לאחר  ששבו תוצאות הבדיקה ובישרו לסבא שהוא חולה במחלת הסרטן, מה שלא מנע ממנו להיאחז באמונה חזקה ולספר על אותם רגעים מכוננים, ולתאר ברכותו האופיינית את רגעי האור והחוליה הנוספת שנוספה לשרשרת הדורות.

ביום זה, יום שחרור ירושלים. בואו נתבונן על ניצחון הרוח היהודית, במשך אלפי שנים. אימפריות קמו ונפלו ורק אנחנו נותרנו.

יום ירושלים שלי הוא, סמל התרוממות הרוח, יום של העמקה, ושל זיכרונות. לא של חגיגות ומפגני כוח. 

0 תגובות
I’m not your toy You stupid boy
13/05/2018 01:58
גוונים של שחור ולבן
תרבות, מוסיקה, השקפה

את הלהיט [1]"toy"של נטע ברזילי, אין ילד ישראלי שאינו מכיר. שיר שכבש את המקום הראשון[2]באירוויזיון 2018, וזכה להיות אחד השירים הפופולארים[3],בארצות מערב אירופה.

אך אם תנסו לגשת לילד חרדי ממוצע, ותשאלו אותו האם הוא שמע את המנגינה הזאת,והאם הוא בכלל מכיר מהו המושג "אירוויזיון", על פי רוב סביר להניח שתיענו בשלילה, בתוספת הרמת גבה או שתים. אלא אם כן נפלתם על על ילד ערני במיוחד.

כל זאת בשל החינוך לניתוק ולהינזרות מוחלטת מתרבות העולם המערבי.

למה הוא טוב החינוך התלוש והמנותק הזה, שאף אינו עולה תמיד בקנה אחד עם ערכי היהדות ההיסטורית שמחנכת למעורבות גם בחברה שאינה דתית, ומדוע חינוך כזה הכרחי להמשך הישרדות החברה החרדית?

פתגם ערבי ידוע אומר: "מי שנשך אותו נחש חושש מחבל" בהגדרהמבריקה וקולעת לתופעת פוסט טראומה". פוסט טראומה במילים פשוטות היא,אינסטינקט הדחקה הגורם לאדם שעבר חוויה קשה, למנוע סיטואציה דומה בשנית[4].

החברה החרדית מונעת ממניעים דומים. החשש לראות את העולם המודרני מערבי,ותפיסותיו הליברליות, מעוררת קונוטציות בקרב המגזר. הימים בהם צעירים וצעירות,מ"סלתה ומשמנה", שנפלו שבי בידי תרבות ההשכלה והנאורות, תופעות אלה לאישובו עוד גם במחיר הקרבת מחיר ערכי מסוים.

איסטינקט הישרדותי זה, השכיל להקים תרבות מקבילה. תרבות חרדית המשלבת מוסדותנחשקים להשכלה גבוהה, מקומות בילוי ומסעדות בניחוח של פעם. שפה קהילתית משותפת,וחיים קומוניים מחבקים.

גם מוזיקה תוססתבועטת ועדכנית לא חסר, כי למה "toy"כשאפשר "הטויב"[5],אני ממש ממליץ.

 

 



[1]

 

[2] אירוויזיון2018 שנערך בליסבוןספרד

[5]

 

0 תגובות
מדוע בכה הרב מוולוז'ין?
10/05/2018 23:42
גוונים של שחור ולבן
חינוך, השקפה

השנה שנת 1802, המעמד הנחת אבן הפינה לישיבת וולוז'ין[1].מקים הישיבה והעומד בראשה הרב חיים איצקוביץ[2],החזיק בידו את אבן הראשה, ומירר בבכי, עד שדמעותיו המסו אותה.

מדוע כה בכה ר' חיים דווקא ברגעים המשמעותיים והמכוננים כל כך, בחיי העם היהודי בעת החדשה, ובסמל תקומת עולם הישיבות המוכרות לנו היום?

סיפורה המכונן של ישיבת וולוז'ין, היא למעשה האתוס החרדי החרדי בהתגלמותו. באותם ימים  צמחה קרנה של  הנאורות[3],ואמונת העולם השמרני דתי נתפסה כארכאית מיושנת ולא ממש רלוונטית. הצעירים כמובן בחרו בדרך הקלה יותר, המפתה והקוסמת, הם עזבו את מסורת אבותיהם היהודית הנושנה, לצערם וכאבם של הוריהם התמימים.

החזון של ישיבת וולוז'ין היה, לתת מענה אטרקטיבי לרוחות ההשכלה שנשבובימים ההם. מוסד אליטיסטי להשכלה גבוהה, שייתן כבוד וחידוש מרענן לתורה, אל מולהאוניברסיטאות ומגדלי השן שצמחו אז כפטריות אחרי הגשם. ואכן ממוסד זה יצאו רביםמגדולי התורה לצד הוגים גדולים ואנשי ספר אשר היו מראשי התנועה הציונית המתחדשת[4].

זאת גם הסיבה ללבוש החרדי המקובל כיום. בגדים שאומצו על ידי מנהיגיעולם התורה על מנת לשוות מראה מכבד לאיש התורה, כפי הנהוג באותם ימים[5].

הרב מוולוז'ין בכה כי הוא ויתר, נטש את האותנטיות היהודית העתיקה והמאוחדתלטובת מיתוג מחדש והיפרדות. התחדשות ששימרה את העיסוק בתורה, ומקיימי המצוותבאדיקות, למאות השנים שבאו לאחר מכן.

האסטרטגיה הוכיחה את עצמה, אך נותר כאב ההיבדלות.

מדי פעם אנו מקבלים טעימות מתוקות, מיצר האחדות המקנן בליבות העם,בעיקר ברגעים קשים.

מי יתן ויבוא הזמן בו נוכל לחזור להיות שוב  יחדיו, כל חלקי העם לנצח.

 

 

0 תגובות
המסר שבמנחת העומר.
08/05/2018 22:59
גוונים של שחור ולבן
עולם תוכן, השקפה


 


 

 

בפרשת אמור מורה לנו התורה, את המצוות הקשורות בקרבן העומר. וכך עם ישראל, ביוםהשני של חג הפסח, מקריבים קרבן מנחה משעורים בבית המקדש, ומזמן זה ואילך סופריםארבעים ותשע ימים עד ערב חג השבועות.

 

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶםאֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (ויקרא כ"גט"ו).

 

ר' יוסף סלנט זצ"ל, בספרו 'באר יוסף'[1], שם לבלכך שמנחת העומר מכילה נפח זהה בדיוק כמו לשאר המנחות, עשירית האיפה[2], אך רקהיא מכונה  בשם  "עומר" במקום לומר כמו בשאר המנחות פשוט"עשירית האיפה". מהי אם כן המשמעות של החלפת הכינוי במנחת העומר.

 

עוד מצטט ר' יוסף את דברי בעל "ספר החינוך" שכל מטרת ספירת העומרהיא לספור לקראת זמן מתן תורה, חג השבועות. זאת בכדי לבטא את ציפייתנו לקראת היום המשמעותיכל כך לעם הזה.[3]אם כן הוא שואל, מה הקשר בין מנחת העומר לבין מתן תורה, לפי זה, לכאורה קיים קשר מיוחדבין שני תאריכים אלה, אם כך מהו.

 

ישנו מקום נוסף בו משתמשת התורה במילה "עומר", בקשר למן.  בפרשת בשלח כותבת התורה את ציווי ה' לעם ישראללאסוף מהמן "עומר לגולגולת [4]. ואכןהמדרש מקשר בין מנחת העומר והמן ואומר שבמנחה זו הודה עם ישראל לה' על המן אותוקיבלו במדבר סיני.  וההסבר, אומר ר' יוסף מסלנט,שבזמן נדודיהם במדבר, לא נדרשו בני ישראל להשקיע כל מאמץ על מנת להשיג את מחייתם. לחמםהגיע אליהם היישר משמיים. יתירה מזאת,  גםאם היה אדם מנסה ומתאמץ להשיג כמות מעבר לצורכו וצורך בני ביתו, לא היה יכול לעשותכן. וכתוצאה מכך, יכלו בני ישראל להשקיע את זמנם ומרצם ללימוד התורה ולעבודת ה'.

 

אך כשנכנסו לארץ ישראל פסק המן מלרדת, והם נדרשו להתחיל לדאוג לפרנסתם בכוחותעצמם. ושינוי זה החל בעיה חדשה,  כאשר אדםרואה כיצד נושא עמלו פרי, הוא עלול לזקוף את ההצלחה לעבודתו הקשה, ולשכוח שהכל באבמתנה משמיים.  ובדיוק כדי למנוע מצב זה,ציוותה התורה על קרבן העומר. את ראשית תבואת העונה החדשה אנו מביאים לה', ומבטאיםבכך את הכרת הטוב על חסדו. ועל ידי ההשוואה של אותה מידת נפח בין מן ובין מנחתהעומר, שאין שום הבדל בין הדרך בה קיבלנו את מזוננו במדבר לעומת ארץ ישראל. רק כעתאין לנו עוד את הזכות לראות בעינינו ניסים גלויים, ולכן נותר לנו להזיע עבור פתלחמנו.

 

מוסיף ה"באר יוסף" הוכחה נוספת לקשר הנאמר בין המן ובין העומר. הגמראבקידושין אומרת שהמן הפסיק לרדת כאשר נפטר משה רבנו, אבל העם המשיך לאכול משייריהמן עד היכנסם לארץ בט"ז בניסן[5].  זהו בדיוק התאריך בו מביאים את קרבן העומר וכך,מידי שנה, אנו מתחילים בספירת העומר ביום בו הפסיק המן לרדת, תזכורת עבורנו מידישנה בשנה שפרנסה היא כמו  עומר  לא בידנו, אותו הדבר כמו המן שירד מִן השמיים.

 

אבל יש רובד נוסף בין מנחת העומר לחג השבועות. אם עד כה ראינו כיצד העומרמלמדנו שפרנסתנו מגיעה מה'.  אך ביותר,עלינו להכיר בכך שפרנסה ברווח אינה מטרה בפני עצמה, אלא גם לה יש תפקיד גדול הרבהיותר – להביא אותנו למנוחת הנפש, אשר על ידה נוכל להשקיע בקיום המצוות ובעבודת ה'.על כן קישרה התורה את ספירת העומר לשבועת ללמדנו את מטרתה של הפרנסה אותה מספק לנוה'  להביאנו לקראת מתן תורה, לאפשר לנו ללמודתורה ולחיות חיי תורה. במשך ארבעים ותשעה ימים אנו סופרים ספירת העומר, ובכךמחדירים בתוכנו את ההכרה בכך שה' הוא מקור המחיה היחיד בחיינו, ומעבר לכך, מטרתולאפשר לנו להתעלות  על ידי לימוד התורהוקיום המצוות.

מה שלמד עם ישראל מירידת המן במדבר, היה בעל משמעות  להמשך השתלשלות ההיסטוריה היהודית, בתקופת הנביאירמיהו, אז היה מצב בו עם ישראל קידשו את העבודה יותר מלימוד התורה. ירמיהו הוכיחםעל כך,  אך הם טענו שהם מוכרחים לנהוג כך כדילשרוד,[6]   הנביא הביא מבית המקדש צנצנת של מן [7].   ובכך הזכיר להם שלהקב"ה יש דרכים רבותלספק לאדם את פרנסתם, והם מוכרחים להכיר בכך שאין טעם להתבזבז בחיפוש אחר הפרנסה, עלחשבון התפתחותם הרוחנית.

 

לא זכינו לראות את צנצנת המן, אבל לפחות נותרה בידינו מצוות ספירת העומרהמהווה תזכורת יום יום בימי הספירה, שאין תוחלת להשקעה מעבר להשתדלות הנצרכת, כיבסופו של דבר, ה' הוא הזן ומפרנס מלמעלה, וכל צרכינו הגשמיים הם על מנת שנוכללהתמקד בעבודה העיקרית לעלות ולהתקרב אל ה'[8].  

 

אין מידה מוגדרת של משך הזמן וההשקעה להם זקוק האדם לצורך חובת ההשתדלות במשלחידו, או לחילופין לעסוק בלימוד התורה ועבודת ה'. אך תקופה זו של ספירת העומר מכוונתלכל אדם בכדי שיוכל לבחון את עצמו, כמה הוא משקיע בחיי נוחות לעומת חיי נצח. האםהוא דואג לפרנסתו יותר מהנצרך, והאם הוא משקיע מספיק במילוי חובותיו הרוחניות, לכשיענההאדם לעצמו על שאלות אלו וייטיב את דרכיו, או שלכל הפחות הוא יחתור לחיות אתהשילוב הראוי, וכך הלכה למעשה הוא הפנים את כוונת התורה, ואת מה ש"קרבן העומר"בא ללמדנו.   

 

מי ייתן וכולנו נזכה להרוויח את לחמנו ומחייתנו ללא קושי, וכך נזכה ליתרהזדמנויות לגדול בתורה וביראת שמיים.

 

 



[1] פרשת אמור, עמ' 48-55.

[2] יחידת מידה המכילה נפח של 43.2 ביצים בגודל ממוצע. (חומשארטסקרול, פרשת אמור עמ' 684)

[3] ספר החינוך, מצווה ש"ו.

[4] שמות ט"ז ט"ז.

[5] קידושין, ל"ח א'.

[6] אחד המפרשים כותב שהיה זה בתקופת רעב.

[7] ראה פרשת בשלח ט"ז, ל"ב, שם אומר משה לאהרן שישים אתהצנצנת במשכן על מנת שיזכרו דורות העתיד את הלימוד החשוב הנלמד מהמן. רש"יבמקום מזכיר את המעשה בתקופת ירמיהו.

 [8] על זו הדרך מסביר הרמב"ן שכל שפע הברכות המובטחות בפרשת"והיה אם שמוע", אם ישמרו ישראל את התורה – הן אינן השכר האמיתי.  אלא השכר הניתן לנו מה' הוא סיפוק צרכי מחייתנוברווח על מנת שנוכל להמשיך להתמקד בחיי נצח, כיוון שהשכר האמיתי על קיום מצוות –הוא האפשרות לקיים עוד מצוות.

0 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מאי 2018  (5)